באף ערוץ לא נשאלה השאלה המתבקשת: האם באמת לא הייתה ברירה לצאת למלחמה הזאת עכשיו? האם המחיר הנוראי שאנחנו כבר משלמים - עשרות נפגעים מפגיעות טילים ברחבי הארץ, ועוד מאות ישראלים שהפכו ברגע אחד להומלסים - באמת היה בלתי נמנע?
מאחורי טרנד התמונות "לפני ואחרי" מעזה מסתתר החורבן שהתקשורת הישראלית מתעלמת ממנו. אוהד חמו הצליח לחשוף את המציאות הנוראה הזו
הסדרה של כאן 11 מציגה צעיר שהופך לסוכן סמוי בארגון אוהדי כדורגל קיצוני, אך מתארת דמויות שכבר לא נמצאות בשוליים. יש בכך כדי להעיד על תפר לא שלם ש"חוליגנים" מתהלכת עליו - בין רגעים ריאליסטיים לסצנות שמרגישות מתוזמנות מדי
הוא היחיד שיכול לעשות גם תנועה של קוף למישהי שצועקת שהיא מבת-ים וגם לדמיין משפחה אשכנזית בשואה, שמפחדת לאחר לרכבת. זה מצחיק, רק חבל שהאריזה המרושלת של קשת לא כיבדה את המעמד
הסיפור האמיתי במופע היחיד המגוחך של הדר מוכתר ב"הפטריוטים" הוא לא ההשתלטות המשעשעת ורצופת השקרים שלה על הפאנל למשך דקות תמימות, אלא נסיונה להתברג לרשימת הליכוד דרך סנטימנט מאוד ספציפי: שנאת צה"ל
בריאיון עם רוני קובן נחשף דדי שמחי כאב שכול שמספר על מות בנו בלב פתוח ומרגש עד דמעות. אך 24 שעות קודם הוא הופיע באולפן שישי עם משנה ביטחונית קרה וקיצונית. הפער ביניהם כבר לא ניתן לגישור
אתמול הוחזרו גופות של חטופים, נערכה הלוויה של לוחם, התברר שישראל מחמשת מיליציות בעזה ויש גם "משבר עם החרדים". במהדורה של ערוץ 14, הסיפור המרכזי של היום היה, איך לא, הפגנה שהממשלה ארגנה לעצמה
סדרת הדוקו המעולה "משי זהב" בכאן 11 מראה כיצד הציבור החילוני הפך טורף מיני לרוק סטאר, ואיך הקורבנות עדיין חיים בפחד מצמית. ומעל הכול היא עדות ברורה לחשיבותו של שידור ציבורי - כזה שפועל מתוך שיקולים שלא נוגעים רק ברייטינג
זה היה עוד פרק מצוין של "המבקר", תכנית התחקירים היחידה שמצליחה לא רק לספר סיפור, אלא גם להביא תוצאות. מסתבר שיוסי מזרחי עדיין זוכר משהו שחלק מהקולגות שלו כבר שכח
גל מעשי הרצח תפס את ערוצי החדשות המתעוררים אט אט מוויקאנד ארוך, בהפתעה. כמה מעשי רצח היו והיכן? האם גם הרוצחים נמנים על הקורבנות, מה מידת אחריות הממשלה - והשאלות שברהנו טגניה לא יעז לשאול לעולם
ביקורת שהשמיע אביב גפן בהופעתו בפארק על ממשלת נתניהו הולידה את אחד הדיונים הכי ביזאריים שראינו בערוץ 14. עצה מאיתנו: ינון מגל, אתה צריך להפסיק לעסוק בביקורת תרבות ולהישאר בשירותי הקידום לשרים
דרמת המתח "פליידייט" ממכרת למרות הטוויסטים הצפויים. הקומדיה "פיצוי יתר" מצליחה לפרוץ את התבנית של סדרות הקולג' בזכות האנסמבל המבריק. "השמורה" של נטפליקס מנסה להכניס ייחוד באמירה על גזענות אך נותרת נוסחתית. ביקורות קצרות על 3 סדרות חדשות
יכול להיות שהיו עוד כמה סקופים להוציא מאורי מגידיש, עוד כמה ציטוטים מצמררים על תקופת השבי או נגד המדינה שהפקירה אותה - אבל חן ליברמן ב"עובדה" ראתה מולה ילדה שבסך הכל רוצה שיפסיקו לספר עליה שקרים נוראיים, ונתנה לה לעשות בדיוק את זה
הסדרה שהזהירה מפני עליית הפשיזם מסיימת את דרכה בעולם שבו טראמפ חוזר לשלטון, זכויות נשים נסוגות והליברליזם במשבר. מה שנשאר זה עוד ספין-אוף
הכותרת הייתה חגיגית: "משדר מיוחד 600 ימים למלחמה". התכנים קצת בנאליים: בעיקר מיחזור של כותרות המהדורה אמש. מזל שלדין פישר נמאס מלדבר רק על הנושאים שבגללם תקעו אותו בצומת מפלסים: לפחות זכינו למשפט מקורי אחד
נגע בשמיים: נייתן פילדר לקח את "חזרה גנרלית" למקום שאף יוצר טלוויזיה לא העז להגיע אליו. מה שהתחיל כמוקומנטרי קומי הלך והסתבך - עד שנשבר הגבול בין משחק למציאות, בין תיעוד לטירוף. בלי ספוילרים, רק המלצה: לראות לפני שמישהו מגלה לכם מה באמת קרה שם
מרוב ניסיונות להיות ביקורתית ומתוחכמת, הפכה "אזור מלחמה" לתמונת מראה של תכניות האקטואליה בערוץ 14. אמנם מנוסחת היטב, משעשעת ולפעמים אפילו צודקת, אבל לא רלוונטית למרבית הצופים, קצת כמו הערוץ שבו היא משודרת
"סירנות", המיני-סדרה החדשה והנוצצת של ענקית הסטרימינג, היא עוד יצירה גנרית שנראית כמו המון דברים שראיתם, מצליחה לבזבז קאסט נהדר עם סיפור סתמי ונשכח, ולא באמת מעוניינת להיות יותר משומר המסך התורן שלכם. במובנים מסוימים, זה יותר גרוע מלהיות סתם משעממת
בתכנית של אריק וייס הזמינו לאולפן, באקט שאין איך להסביר אלא כפרובוקציה נואשת, את רמי בן יהודה, מסמלי הבריונות של הביביזם. כך, במחי החלטה אומללה אחת, היא הפכה לעוד תחנה במסלול ההתבהמות
בין מוטי קסטל לירון אברהם: כך מסיבת עיתונאים אחת של ראש הממשלה חשפה את המרחק בין עיתונות חופשית לתעמולה, ועל הדרך חשפה את הסכנה האמיתית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית
עם כל מה שקורה מחוץ למסך, תכנית הריאליטי של קשת היא לא רק איוולת סתמית, אלא נחווית כמפגן כמעט אלים של וולגריות וטעם רע. איך נזהה מי מסתתר מתחת לתחפושת? מול "הזמר במסכה" אנחנו בקושי מסוגלים לזהות את עצמנו
חילי טרופר ממשיך במסורת המרכז הישראלי - להיבהל מממים בפייסבוק במקום מהפשיזם המתגבר. מאחורי הטון הנעים והממלכתי מסתתרת תמיכה שבשתיקה בהמשך מדיניות הרסנית. בהתאם, בזמן שיאיר גולן מתריע על המציאות הקשה בעזה, טרופר מעדיף לעסוק בסגנון ובבחירת מילים במקום בתוכן
"עליית העורב" מרשימה בתקציב ובהיקף אך חסרה חדשנות בסיפור. "אצולה" מציעה הצצה לחברה ההודית אך כושלת בכל פרמטר אפשרי. "שלך לנצח" מציגה גרסה מודרנית ומרגשת לספר האסור של ג'ודי בלום עם ליהוק מוצלח ואמינות מפתיעה. ביקורות קצרות על 3 סדרות חדשות
"חמש עם רפי רשף" הוא אולי לא משדר האקטואליה הכי חשוב של היום, אבל הוא מניח את היסודות למה שנראה על המסך בשמונה בערב
אחרי שהתבאסתי מדברי הפתיחה של לוסי איוב והתעייפתי מההרמה הכל כך צפויה של קשת לעצמה עם ההשמעה החוזרת של "New Day Will Rise" - התפניתי ליהנות מ"רוקדים" כמו מה שהיא אמורה להיות - הגילטי פלז'ר האולטימטיבי
מהדורת שבע בערוץ כאן 11 קיבלה חיים חדשים בזכות נוכחותה של ליאל קייזר. השפה שלה שונה, המעברים שלה מפתיעים, הבחירות הלשוניות שלה לא מתנצלות, והיא מוכיחה שאפשר לשדר חדשות במשבצת הזו בלי הרגשה של פולחן דתי ותעמולה ממשלתית
עונתה האחרונה של "אנדור" נפתחה באיטיות מייגעת אך מסתיימת ברמת שיא רגשית. הסדרה הצליחה לשבור את הכללים הלא כתובים של יקום "מלחמת הכוכבים" ולהעמיד מראה עוכרת שלווה למציאות הפוליטית שלנו, עם רובד אנושי שהופך אותה ליוצאת דופן
אפילו החברים בפאנל של "הפטריוטים" ניסו להרגיע את ינון מגל, שהתעקש להפנות מתקפה חריגה כלפי עידן אלכסנדר - החייל שחזר מהשבי אחרי 584 ימים של גיהנום - וכלפי אמו, יעל. הסיבה להשתלחות? היא לא אמרה תודה לנתניהו. אולי, לפני שמצפים לתודה, כדאי ללמוד להגיד סליחה
השימוש בגורם חיצוני לאנושות כמו חייזר או רובוט כדי להסתכל על עצמנו מבחוץ, הוא לא טכניקה חדשה. אף על פי כן, "Murderbot" של אפל טיוי פלוס, מצליחה להיות רלוונטית מאוד, חכמה בלי לקחת את עצמה ברצינות, כיפית, מצחיקה ועם הופעה יוצאת מן הכלל של הכוכב הראשי שלה
חזרתו של עידן אלכסנדר לישראל הייתה רגע נדיר של תקווה בסיקור החדשותי. יונית לוי, ירון אברהם וקרן מרציאנו חיברו את כולנו למעמד המדהים, אולם אז הגיע עמית סגל וקלקל את המסיבה בשם העיקרון. זה מה שקורה כשהאידיאולוגיה מנותקת לחלוטין מהלב
