אני זוכר את הרגע המדויק שבו התאהבתי במחזות זמר. הייתי חייל, עייף, עם אפס סבלנות. המשפחה שלי גררה אותי לרמת גן, לצפות בהצגת סטודנטים בבית הספר למשחק בית צבי. הייתי סקפטי. כל הדרך התמרמרתי. מילא ללכת לתיאטרון, אבל של סטודנטים? הייתי משוכנע שאני עומד להירדם במושב. אלא שאז עלתה על הבמה כוכבת צעירה, פצצת אנרגיה בלונדינית שנראתה כאילו הגיעה בייבוא אישי מברודווי. היא גילמה את תפקיד האמא בגרסה העברית של אהוד מנור למחזמר "אחים בדם" מאת וילי ראסל. היא נתנה תצוגת תכלית של משחק - עם מנעד ורסטילי של שירה, ריקוד, קומדיה, דרמה, טרגדיה והכל באריזה קומפקטית עם נוכחות בימתית שאי אפשר היה להסיר ממנה את העיניים. קראו לה מיה דגן, ידעתי שהיא הולכת להיות כוכבת ענק, ולא טעיתי.
מי שנכנס בימים האחרונים לרשתות החברתיות בוודאי נתקל בסרטונים של אינפלואנסרים צעירים שמקדמים את משרד התחבורה כאילו נסיעה באוטובוס הפכה לטרנד הכי לוהט בסושיאל. אחת מהדמויות היותר מפתיעות בקמפיין הזה הייתה מיה דגן, אותה שחקנית מעולה ששיחקה את גברת ג'ונסטון ב"בית צבי" לפני יותר מעשרים שנה. אלא שלא נראה שדגן הביאה את האיי-גיים שלה לסרטונים האלה, בלשון המעטה. זה נראה שדגן מקריאה את המילים מפרומפטר, ובאופן כללי נראית כמו בת ערובה בסרטון דרישה לכופר. מיה, תמצמצי פעמיים אם את צריכה שנבוא לחלץ אותך.
זו לא חלילה ביקורת על רמת הביצוע של מיה דגן. היא לא שכחה איך להקריא טקסט ואני בטוח שגם בהצגה הבאה שלה היא תהיה נהדרת, אבל שחקן צריך מינימום של הזדהות עם דמות כדי להיראות משכנע - וכשמיה דגן אומרת לי שהרפורמה של משרד התחבורה מעולה אני יודע שהיא לא אומרת אמת. במקרה הטוב, היא משקרת בשביל הכסף שהיא מקבלת (לגיטימי לגמרי, בנאדם צריך להתפרנס ממשהו, בטח אמנים בתקופת מלחמה) - במקרה היותר סביר, היא פשוט לא באמת חשופה למציאות של נוסעי התחבורה הציבורית בישראל, אולי הציבור הכי שקוף במדינה.
ספק אם מיה דגן נוסעת באוטובוסים, וספק גדול אם היא בונה על כך שבגיל 67 היא תתחיל לנסוע בחינם בתחבורה ציבורית - לא בגלל שהיא איזו פרימדונה, אלא בגלל שהתחבורה הציבורית בישראל חולה. ולא מדובר במקרה רפואי נדיר, אלא בהחלטה פוליטית מבישה.
נתחיל מהפיל שבחדר: אין עוד מדינה בעולם שמנהיגה מדיניות של הפסקה מוחלטת של התחבורה הציבורית בשבת. אפילו בטהרן תוכלו לנסוע שבעה ימים בשבוע במטרו. מדובר בכניעה מוחלטת של נציגי הרוב החילוני כלפי נציגי המיעוט החרדי. אני כותב שמדובר בנציגי המיעוט החרדי ולא בחרדים עצמם, כי אם תשאלו את החרדי הממוצע אם מפריע לו שאוטובוסים יסעו בשבת בתל אביב הוא יגיד את המובן מאליו: מה אכפת לי מה קורה בתל אביב בשבת?
מניעת התחבורה הציבורית בסופי שבוע מכריחה למעשה את הציבור החילוני להחזיק מכוניות פרטיות, שהופכות לשימושיות גם באמצע השבוע - ולכן האדם הסביר יעדיף לעמוד בפקק בפרטיות במזגן של הרכב שלו, ולא לחכות בתחנה אוטובוס בלי צל לאוטובוס שלא תמיד מגיע, וגם כשהוא מגיע הוא לא תמיד עוצר. מי שנוסע בתחבורה ציבורית באופן קבוע, כמוני, יודע בדיוק על מה אני מדבר. מיה דגן, שמשבחת בתשלום את משרד התחבורה, לא יודעת.
אלא שמעבר לחטא הקדמון של השבתת התחב"צ בשבת, כל רפורמת "צדק תחבורתי, היא בלוף יחצ"ני אחד גדול. במהדורה המרכזית של כאן 11 הסבירה נעם גולדברג שמחיר התחבורה הציבורית בישראל עלה בממוצע ב-45% בשנה האחרונה, ואמור לקבל עוד עדכון בשנה הקרובה. האזורים שקיבלו הנחה הם שרירורתיים במקרה הטוב, או פשוט אזורים של "יהלומים" של מירי רגב, לפי שיטת הרמזור המפורסמת שנחשפה בתחקיר "המקור" של רביב דרוקר.
כל זה לא מפריע למיה דגן, יעל בר זוהר, דניאל גרינברג, מיכל הקטנה ועוד אושיות רשת שלא יודעות איך נראה אוטובוס מבפנים בימינו (הידעתן שיש ברובם עמדת הטענה לטלפון? אבל בכבל USB של פעם, כזה שמטעין בקצב של אחוז לשעה). וזה בסדר, כאמור, מותר להתפרנס - אלא שברגע שאתן מקבלות תשלום ממירי רגב, תדעו, שאתן חלק מהמכונה. זו לא הצגה, אלה החיים עצמם.
נעם גולדברג, שסיקרה את תופעת "האינפלואנסרים" של מירי רגב, הצטרפה לכאן 11 רק לפני מספר חודשים. בשנה שעברה, כשעוד עבדה בחדשות 13, פרסמה סטורי נוזף על אנשים שמתבכיינים על כך שהם תקועים בפקקים וכתבה בשורת מחץ: "חבר'ה, לא פקוק - אתם הפקק". במובנים מסוים היא כמובן צדקה. הסיבה לפקקים בגוש דן היא קודם כל ריבוי הרכבים הפרטיים, ואם כולנו נבחר לנסוע בתחבורה ציבורית במקום - הגודש בכבישים יצטמצם. אלא שבמקרה הזה, מדובר בהאשמת הקורבן. לא מספיק שהתחבורה הציבורית פה עובדת בתדירות נמוכה, עם ימים שלמים בלי פעילות, אוטובוסים מפוצצים בלי מקום אפילו לעמוד, בחום של הקיץ הישראלי - אז עכשיו היא גם יקרה הרבה יותר. פלא שאנשים מעדיפים להיות הפקק?